הכניסה לחדר הניתוח כרוכה בהפקדת בריאות המטופל בידי הצוות הרפואי. החוק והאתיקה מחייבים את הצוות הכירורגי, המרדים והסיעודי לנקוט באמצעי זהירות מוגברים כדי למנוע נזקים שאינם קשורים ישירות לפרוצדורה הכירורגית עצמה.
כוויות דיאתרמיה (Electrocautery Burns) ופצעי לחץ (Pressure Ulcers) הם דוגמאות קלאסיות לנזקים יטרוגניים נמנעים אשר התרחשותם, במרבית המקרים, מעידה על רשלנות רפואית ועל הפרה של חובת הזהירות המוטלת על הצוות הרפואי.
-
רשלנות רפואית בשימוש במכשיר דיאתרמיה (Electrocautery Negligence)
מכשיר דיאתרמיה או אלקטרו-כירורגיה משמש בחדר הניתוח לצורך חיתוך וצריבה (קואגולציה) של רקמות, בעיקר לעצירת דימום. המכשיר פועל באמצעות העברת זרם חשמלי בתדר גבוה דרך רקמת הגוף.
א. המנגנון הרפואי והכשל המניעתי
בשימוש תקין, הזרם החשמלי עובר מהמכשיר הפעיל אל הפלטה הארקה (Return Electrode Pad) המונחת על עור המטופל, וחוזר למכשיר. החום נוצר רק בנקודת המגע הקטנה של המכשיר עם הרקמה (הקוטב הפעיל).
רשלנות רפואית הגורמת לכוויות דיאתרמיה מתרחשת כאשר יש כשל במעגל החשמלי (Circuit Failure), המוביל לפיזור חום לא רצוי בנקודת הארקה או בנקודת מגע אחרת:
מיקום לקוי של פלטת ההארקה: הצבת הפלטה מעל אזור עצם, אזור מצולק, או אזור עם מיעוט כלי דם, מונעת פיזור יעיל של הזרם וגורמת לריכוז חום ולכוויות.
מגע חלקי של פלטת ההארקה: כשל בהצמדה מלאה של הפלטה לעור (לדוגמה, שימוש בג'ל יבש או קיפול של הפלטה) יוצר צפיפות זרם גבוהה בנקודות מגע קטנות, המוביל לכוויות דרגה שנייה או שלישית.
"הארקה אלטרנטיבית" (Alternative Pathway): מגע של רקמת המטופל עם משטח מוליך בחדר הניתוח (כגון שולחן מתכת), כאשר הפלטה פגומה או מנותקת.
ב. ההיבט המשפטי של כוויות דיאתרמיה
כוויות שנוצרו ממכשיר דיאתרמיה במהלך ניתוח נחשבות לרוב ל**"דבר מדבר בעד עצמו"** (Res Ipsa Loquitur) – דוקטרינה משפטית המעבירה את נטל ההוכחה אל הצוות הרפואי, שחייב להוכיח שלא התרשל. הצוות חייב לפעול לפי פרוטוקול בטיחות אלקטרו-כירורגי קפדני, וכשל בכך מצביע על רשלנות.
-
רשלנות רפואית ביצירת פצעי לחץ בניתוח ממושך (Pressure Ulcer Negligence)
פצעי לחץ, הידועים גם ככיבי לחץ , נגרמים כתוצאה מאיסכמיה (חוסר אספקת דם) מקומית לרקמה, הנגרמת על ידי לחץ ממושך המופעל על אזור מסוים בגוף.
א. הסיכון הרפואי והכשל בניהול
הסיכון לפצעי לחץ עולה משמעותית במהלך ניתוחים ממושכים (לרוב מעל 4 שעות), שבהם המטופל נמצא תחת הרדמה כללית ואינו יכול להגיב לכאב או לשנות תנוחה. רשלנות כאן מתמקדת בכשל במניעה, בניגוד לפרוטוקולי מיגון הלחץ:
אי-שימוש בריפוד מתאים: כשל בהצבת חומרי ריפוד ג'ל או קצף מתאימים (כגון כריות ג'ל) סביב נקודות לחץ גרמיות (עקבים, גולגולת, עצם העצה/סאקרום, מרפקים).
מיקום גוף שגוי (Malpositioning): מנח גוף לא אנטומי או ממושך (לדוגמה, תנוחת ליטוטומיה מורחבת) המפעיל לחץ חזק ולא ממוגן על קבוצת שרירים או עצבים ספציפית.
כשל בניטור: אי-ביצוע בדיקות ושינויי תנוחה קלים (כאשר הדבר אפשרי מבחינה כירורגית) במהלך ניתוח ארוך, בהתאם לפרוטוקול הטיפול המוסדי.
ב. הקשר בין רשלנות לדרגת הנזק
פצעי לחץ מסווגים בדרגות חומרה: מדרגה 1 (אדמומיות שאינה נעלמת) עד דרגה 4 (נזק לרקמה עמוקה, שריר ועצם). התפתחות פצעי לחץ בדרגות גבוהות (3 ו-4) במהלך ניתוח מעידה על רשלנות חמורה, מכיוון שהתופעה ניתנת למניעה כמעט מוחלטת באמצעות טכניקות מיגון לחץ פשוטות. הנזק כרוך בטיפול ממושך, סבל, וסיכון לזיהומים (כגון אלח דם – Sepsis).
-
ההשלכות הרפואיות והמשפטיות המאוחדות
המשותף לכוויות דיאתרמיה ולפצעי לחץ הוא שהם נזקים שנוצרו בנסיבות הנתונות לשליטה ישירה של הצוות המנתח והמרדים.
הוכחת הרשלנות: בשני המקרים, הוכחת הרשלנות נסמכת על היעדר תיעוד של אמצעי המניעה שנקטו (למשל, אין תיעוד על הצבת מגיני לחץ או בדיקת פלטת הארקה), והעובדה שהנזק התרחש כאשר המטופל היה מחוסר הכרה וחסר אונים.
לסיכום: המטופל בחדר הניתוח זכאי לא רק לניתוח מוצלח, אלא גם לשמירה על שלמות גופו. כוויות דיאתרמיה ופצעי לחץ מהווים כשל בטיחותי מערכתי בחדר הניתוח, ובמרבית המקרים מעניקים למטופל עילה מוצקה להגיש תביעה על רשלנות רפואית ולקבל פיצוי על הסבל, הטיפולים הנלווים והנזק הקבוע שנגרם.